הצלחה חסרת היגיון

ההיגיון הוא האוייב הכי גדול של ההגשמה.

ההגיון שלנו מושתת על אמונות, ואמונות מבחינת התודעה הן קרקע מוצקה…יותר מוצקה מריצפת בטון עבור הרגליים שלנו.

יש שתי רמות של ״אמונות קרקע״ שתומכות במציאות שלנו.

הרמה הראשונית היא הרמה הקולקטיבית שאנחנו נולדים איתה ומכילים אותה בתוך המוח האנושי.

אמונות לגבי כוח הכבידה, לגבי סיבה ותוצאה, לגבי הצורות השונות של העולם שלנו.

אנחנו רואים את העולם בצורה שונה מחרקים או חיות…הם חווים את העולם בצורה אחרת, וזה הגיוני ביותר עבורם, עבור ״האמונות״ של איך שהעולם אמור להיות עבורם, דרך זווית החוויה שלהם.

נמלה לא חווה אותו עולם שאנחנו רואים, ולא עץ, ולא אבן, ולא מים.

אך כל הדברים הללו מכילים בתוכם תכנות…אחרת הם לא היו מה ומי שהם.

גם אנחנו מכילים בתוכנו תכנות שמאפשר לנו לעשות מה שבני אדם יכולים לעשות, וזה הרבה…ומצד שני התכנות הזה מגביל אותנו מלראות ולחוות את מה שאפשרי מעבר למה שהמוח האנושי שלנו מאפשר לנו להאמין שהוא אפשרי.

ייתכן מאוד שאנחנו מסוגלים לעשות ולחוות דברים שהם מעבר לגבולות ההיגיון והאמונות שלנו, אבל איך נחווה אותם אם לא נחצה את הגבולות הללו?

אז הקרקע האוניברסלית של מה שאפשרי עבורינו כבני אדם היא משהו כללי שמשותף לכולנו כבני אדם ששייכים למין האנושי.

אלה הן ״מגבלות״ קולקטיביות עבורינו כבני אדם שמוטבעות במוח שלנו.

מידי פעם כשמישהו מצליח לשבור את הגבולות הללו באופן אישי ולהראות את זה לעולם, אז משהו בריצפת הבטון הזאת נסדק…ומהסדק הקטן הזה מתחילה להתפתח דרך ליכולות גבוהות יותר.

איינשטיין סדק את ריצפת הבטון כאשר הצליח בעזרת דמיונו לגלות דברים תיאורטיים לגבי היקום שרק לאחר עשרות שנים הצליחו להוכיח באמצעות ניסויים שהוא צדק.

איך זה יכול להיות?

הרי אנחנו לא אמורים בכלל להיות מסוגלים לעשות את זה! אנחנו רק בני אדם…

אז ההיגיון שלנו מצא פטנט…והוא קורא לאנשים כאלה ״גאונים״.

מה זה גאונים?

כל מי שמצליח לסדוק את שכבת האמונות הקולקטיבית שמקטינה אותנו לגודל של ״רק בן אדם״ בשר ודם פיזי שמהלך מפה לשם על כדור הארץ עם שאר החיות.

אז בואו נקרא לאנשים המוזרים האלה ״גאונים״ כדי שלא נצטרך להסביר לעצמינו שיכול להיות שיש לנו אפשרות לגעת ברמות הרבה יותר גבוהות שלא חשבנו שאנחנו בכלל מסוגלים לגעת בהן.

אז ההיגיון האנושי שמגובה על ידי האמונות של המגבלות האנושיות מצא פיתרון ליכולות יוצאות דופן וקרא לתופעה ״גאונות״.

אך האם הגאונים עדיין שייכים למין האנושי?

כן, בהחלט.

אז האם זה הגיוני לחשוב שאולי לכולנו יש את הפוטנציאל לגעת ביכולות הללו ואפילו יותר?

כן, זה נשמע הגיוני.

אז מה קורה פה להיגיון?

הוא לא נשמע פתאום הגיוני…הוא לא נשמע פתאום סגור כלכך עם עצמו לגבי מה הגיוני ומה לא הגיוני.

או שאנחנו מוגבלים כבני אדם ליכולות האנושיות הצנועות שלנו, או שאנחנו לא.

מה הגיוני יותר?

אופס…ההיגיון פתאום חושב בצורה לא הגיונית.

אז זה כן אפשרי עבורינו לעשות משהו שאנחנו יודעים בוודאות שאנחנו לא מסוגלים לעשות כבני אדם, או שזה כן אפשרי?

זה כן אפשרי אם נפסיק לראות ״גאונים״ כפריקים מוזרים שלא שייכים למין האנושי ונתחיל לראות אותם כסממן לפוטנציאל האדיר שלנו שרק התחלנו לגרד את ההתחלה שלו.

הממציא ניקולה טסלה היה רואה בדמיונו מכונות שלמות עד לפרטי הפרטים הקטנים, והיה מצליח להפעיל אותן בדמיונו, לזהות בהן תקלות, ולשפר אותן עד שהוא היה רואה את המכונה בצורה מושלמת, פועלת כמו שצריך, ורק אז הוא היה ניגש לייצר אותה.

כל ההמצאות שלו שיוצרו מבחינה פיזית, עבדו באופן מושלם בדיוק כפי שהן עבדו בדמיונו.

מה ההגיון שלנו אומר על זה?

מה מערכת האמונות הקולקטיבית שלנו מציעה לגבי ניקולה טסלה?

אוקיי, בגלל שאנחנו לא מאמינים שגם אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה, אז בואו נקרא לפריק הזה ״גאון״…טעות של הטבע…או משהו דומה…כדי שנוכל להירגע בחזרה לתוך המגבלות האנושיות שלנו ולהרגיש טוב במקום הקטן והנוח שלנו.

המוח האנושי אוהב להישאר באזורים הידועים, במקומות הקטנים שלו…כך יש לו שליטה על מה שקורה.

אנחנו נשלטים על ידי ההגיון שלנו, שזה מנגנון מחשבתי שיצרנו כדי להרגיש בטוחים, כדי לחשוב שאנחנו כבר יודעים הכל, ובשטח המסומן של מה שאנחנו יודעים, בתוך השטח המגודר הזה שבנינו לעצמינו, אנחנו יכולים להתרוצץ ״חופשי״ ללא פחד.

ללא פחד מהלא נודע והלא מוכר…ללא פחד מהיכולות האדירות שלנו שאין לנו מושג איפה הן מתחילות ואם הן בכלל מסתיימות איפשהו.

אז זאת הקרקע הקולטיבית האנושית שאנחנו צועדים עליה כבני אדם.

האם זה נגמר כאן?

ממש לא…

בתוך הקרקע הקולקטיבית של האמונות, יש גזרות שונות, יש טרטוריות אישיות שונות…

יש עשירים ועניים, חולים ובריאים, מכוערים ויפים, לוזרים ווינרים ועוד…

אז בתוך הקרקע הגדולה שמגבילה אותנו ״מבחינה אנושית״, יש הרבה שטחים וחלקות קטנות של ״הגבלות מקומיות״ שמגבילות אותנו עוד יותר…והכל הגיוני.

הכל מבוסס על היגיון בריא שניצב על קרקע מוצקה של ״אמת״…אמת שמוכתבת לנו על ידי האמונות שלנו.

אנחנו צועדים על קרקע קולקטיבית ובתוכה על מיקום מסוים שמגדיר את עצמו עוד יותר…שמקטין את עצמו עוד יותר.

איך אני יכול להיות מצליח אם נולדתי למשפחה הזאת וגדלתי בבית הזה ובאזור הזה ואני לא מכיר אף אחד שיכול לקדם אותי ואין לי משאבים להתקדם? איך?

זה לא הגיוני.

אך האם יש אנשים אחרים שבאו מרקע דומה או גרוע יותר וכן יש להם את מה שאתם רוצים? שכן הצליחו להיות ולהשיג את מה שאתם לא מאמינים שאתם מסוגלים להשיג או לעשות או להיות?

כן, בטח שיש…

אז בואו נקרא לפריקים האלה: ״גאונים״.

אופס…השם הזה כבר תפוס עבור האמונות הקולקטיביות שלנו לגבי מה שהמין האנושי מסוגל לעשות.

אז איזה שם עדיין לא תפוס ויכול להרגיע את ההגיון שלנו במטרתו להשאיר אותנו קטנים בגזרה הקטנה שלנו?

אוקיי…בואו נקרא לזה…

״אנשים עם מזל״.

״מזל!״ זאת המילה הנכונה.

כל הכבוד הגיון יצירתי שכמוך…שוב שיחקת אותה במציאת מילה שתסביר את מה שמעבר ליכולת שלך להסביר.

מזל! זה כבר נשמע יותר טוב מגאונות במקרה הזה…כי הרבה מאלה שהשיגו את מה שאנחנו כלכך רוצים…לא יותר חכמים מאיתנו…למעשה רובם פחות…אז גאונות זאת ממש לא הגדרה נכונה עבורם, נכון?

המילה היא: מזל!

עכשיו אפשר להירגע.

יש אנשים עם מזל ויש בלי מזל…פשוט ו״הגיוני״ ביותר.

זה ממש מסביר עכשיו את הכל.

עכשיו ההגיון שלנו יכול לחזור לגזרה הקטנה שלו ולנוח שוב בשדות המוכרים של המציאות הקטנה שהוא מייצר לעצמו עבורינו.

אז יש לנו גאונים שהם יוצאי הדופן מבחינת המין האנושי באופן כללי…יש להם יכולות שאין לנו כי הם סוג של ״פריקים״…נו טוב, כדי לא להעליב נקרא להם גאונים…זה יותר מנומס.

ולאלה שהשיגו את מה שלנו אין ואנחנו כלכך רוצים נקרא אנשים עם מזל.

אז שני הדברים שאין לנו ויש להם זה גאונות ומזל.

עכשיו ההגיון שלנו יכול להיות רגוע לגמרי ולהצטמק לו בחזרה לגבולות המוכרים של המציאות שאנחנו כלכך מכירים.

זאת המלכודת!

ההגיון שאמור לשרת אותנו, והוא אכן עושה את זה בהרבה מובנים פרקטיים בחיינו…תוקע אותנו חזק במקומות שבהם אין מקום להיגיון…מכיוון שזה אזור שהוא לא מכיר.

אל תשאלו את ההגיון שלכם ואל תבקשו ממנו עיצות במקומות שאין לו מושג לגביהם.

זה כמו שלא תשאלו איש כפר שמעולם לא ביקר בעיר…איך זה לחיות בעיר, ואיך להגיע שם למקומות שונים.

אין לו מושג!

דברו איתו על הכפר הקטן שלו…והוא יגיד לכם הכל!

בעיר?

מאיפה הוא יודע…מבחינתו גרים שם גאונים ואנשים עם מזל.

אחרת למה הוא תקוע בכפר הקטן שלו והוא מעולם לא יצא ממנו, ואנשים אחרים חיים את החיים שם בעיר התוססת והגדולה הזאת?

זה בדיוק ההגיון שלנו…איש הכפר הזה שחושב שהעיר היא עבור ״פריקים״ בעלי מזל עם יכולות יוצאות דופן שלו אין.

זה אפילו לא הגיוני…

אך אנחנו לא רגילים לשפוט את ההגיון שלנו…כי התרגלנו שההגיון שלנו מבחינתנו הוא הסמכות העליונה.

מי אנחנו שבכלל נפקפק בפסיקות של ההגיון שלנו?

אין לנו בכלל משהו גבוה יותר מההגיון בתוכנו שיכול לבקר את ההיגיון, נכון?

אז מה אתה אומר…שאנחנו תקועים מתחת לחסדו של ההגיון האנושי הכללי והמקומי שלנו שמציית למערכת האמונות האנושית הקולקטיבית ולמערכת האמונות הפרטית האישית שלנו?

כן…במידה ואנחנו לא מוכנים להניח את ההיגיון בצד לפעמים…במיוחד במקרים מיוחדים…במקרים שבהם להיגיון אין מושג בהם.

כפי שאנחנו לא נבקש מאיש הכפר שמעולם לא ביקר בעיר טיפים לגבי הצלחה בעיר,

למה אנחנו מתייעצים בכלל עם ההגיון לגבי הגשמות של דברים שאנחנו רוצים להשיג, או יכולות גבוהות יותר שאנחנו רוצים לחקור ולחוות?

מממ…פתאום זה נראה קצת טיפשי…ואפילו לא הגיוני להקשיב להגיון במקרים שכאלה.

כי מאיפה הוא יכול לדעת? מאיפה?

ההגיון פוסק על סמך מידע קיים בלבד…

זה כמו שההגיון של אדם עיוור שחי כל חייו בין עיוורים יחליט שבגלל שהוא עצמו וחבריו לא רואים כלום…אז כולם לא רואים כלום. ואין צבעים ואין אור בעולם.

זה יכול להיות הגיוני ביותר להיגיון שלו.

זה בדיוק מה שההיגיון שלנו אומר לנו לגבי השגת דברים ויכולות מעבר למה שהוא מכיר.

הוא ישר אומר לנו: ״אין מצב! אין דבר כזה…זה רק פנטזיה, זה שטויות…זה חלומות.״

והבעיה היותר גדולה מההיגיון זאת העובדה שאנחנו למדנו להקשיב לו ולהאמין לו באמונה עיוורת.

ומה אם כן יש צבעים אחרים בעולם חוץ משחור של חשכה? ומה אם יש אור והמון גוונים והמון שילובים שיוצרים אינספור תמונות מרהיבות שיוצרות את פסיפס המציאות שלנו?

איפה ההגיון עומד מול אפשרות שכזאת?

אין לו מושג.

ולא יכול להיות לו מושג.

כי הוא עובד על סמך הקיים בלבד, על סמך הישן בלבד, על סמך המוגדר בלבד, על סמך המצומצם בלבד.

בגלל זה איינשטיין ״הפריק״ אמר שדמיון חשוב יותר מידע.

כי ידע הוא דבר ישן, הוא דבר מוגדר, הוא דבר מצומצם.

ידע לא יודע יותר ממה שהוא כבר מכיל בתוכו, ולכן הוא לכוד בתוך עצמו.

וה״ספרנית״ של הידע הזה שלכוד בתוך הספריה של עצמו הוא ההגיון שלנו.

כששואלים אותו משהו, הוא בודק בתוך מאגר המידע המצומצם שלו, ומסיק מסקנות על סמך הידע הקטן והמצומצם שלו נכון לרגע זה.

הדמיון חופשי…הדמיון חופשי לנוע במימדים גבוהים יותר…חופשי לגעת בפוטנציאל גבוה יותר…אין לו גבולות, הוא לא מוגבל, הוא לא מצומצם.

הדמיון הוא החופש האנושי לגדול ולגלות את הפוטנציאל האמיתי שלו.

לכן הדמיון חשוב יותר מידע, לכן הדמיון חשוב יותר מההיגיון.

רוצים לשתק את ההגיון? זה ממש קל…תשאלו את השאלה הבאה:

מה אנחנו לא יודעים שאנחנו מסוגלים לעשות?

מממ…ההיגיון משתתק.

מה אנחנו לא יודעים שאנחנו מסוגלים להשיג? ליצור? לחוות?

מממ…ההגיון קפץ הרגע באנג׳י לתוך מים…והלך להירגע אחרי זה עם כמה דרינקים של משקאות חריפים בבר הקרוב…

ההגיון הרגע הבין שאין לו פאקינג מושג.

אה…פתאום הוא לא כלכך חכם…

פתאום הוא לא יודע הכל…אה!?

איפה הגיבור הזה עכשיו?

איפה המצמצם הזה עכשיו?

הלך לשתות בבר…ברח לו לכמה דקות…עד שנשכח את מה שקרה הרגע וניתן לו לחזור לכיסא המלך…לכיסא הסמכות המחשבתית שלו עלינו.

הוא ייתן לנו לשכוח…לחזור לגודל המחשבתי הרגיל שלנו…ורק אז הוא יוכל לחזור לתפקד…כרגע הוא מיותר בתמונה הזאת, ברמה האינטליגנטית שאנחנו נמצאים בה כעת.

הוא לא מסוגל להגיע לרמה הזאת…זה מעבר לרמה שלו.

אז השאלה היא, למה אנחנו צריכים להיות בכלל מתחת לרמה שלו?

למה אנחנו צריכים להקטין את עצמינו בהתמדה מתחת לרמה של מישהו שבכלל לא ברמה גבוהה מההתחלה?

מה זה עושה אותנו?

זאת נקודה מעניינת למחשבה…

אם לדוגמה היינו מקשיבים לאיש ״בור״ שפוסל את כל מה שהוא לא יודע, ומאמינים לו…מה זה עושה אותנו?

לבורים יותר ממנו.

זאת הגבלה בתוך הגבלה.

והרמות השונות של מה שהגיוני עבורינו, זאת הגבלה בתוך הגבלה…וזה מגיע מתוך היגיון תמים שמקשיב להגיון של אחרים, שהקשיב להגיון של אחרים.

השאלה המנטרלת הגיון היא זאת:

האם יש משהו שאתה לא יודע מעבר למה שאתה יודע?

כן…זה הגיוני…אז התשובה היא כנראה שכן.

אז איך אתה יודע שמה שאתה יודע הוא נכון?

בום!

אז הגיון יקר…אני שואל אותך את השאלה הבאה:

האם יש מצב שזה כן אפשרי עבורי?

שתיקה (מצד ההגיון)…

ואני ממשיך…

אני מדבר על הדברים האלה שאתה כל הזמן אומר לי בהתמדה שהם לא אפשריים עבורי…

האם אתה עדיין בטוח שאין לי דרך להשיג אותם? האם אתה יכול לדעת את זה בוודאות?

האם אתה חושב עכשיו על סמך העבר? על סמך המידע המצומצם שיש לך?

אם כן…

אז, מהן האפשרויות שיש לי שאתה לא יודע עליהן?

מממ…

שוב שתיקה מצד ההגיון…

טוב בשלב הזה ההיגיון שוב נתן איזה תירוץ שהוא חייב לזוז…הגיונות אחרים מחכים לו בבר…לאיזה דרינק או שניים…

כך מנצחים את ההגיון.

וכשמדובר בדברים שהם לא הגיוניים עבורינו…למי פונים כדי להתייעץ?

בטח שלא להיגיון.

הדבר הראשון במקרים של השיגים שמעבר להיגיון, הוא להבריח את ההיגיון לבר הקרוב…ורצוי לפני זה לתת לו איזה טבילה במים עם איזה באנג׳י טוב בנפילה חופשית מגשר ההיגיון שהוא עומד עליו.

וכשההיגיון נמצא בהפוגה, בהפסקה…אנחנו פונים לדמיון שעבורו כל האפשרויות הן אפשרות…והכל אפשרי…וזאת נקודת ההתחלה שלנו…זאת הנקודה שממנה אנחנו מזנקים למה שאנחנו רוצים להשיג או למה שאנחנו רוצים לחקור ולחוות.

עכשיו שאין הפרעה מצד ההיגיון…הרבה יותר קל להאמין בדברים חדשים, באפשרויות חדשות, ובכך ליצור קרקע חדשה עבור המציאות שלנו שתתמוך במי שאנחנו רוצים להיות ומה שאנחנו רוצים לעשות ולהשיג.

כשמדובר ביצירת מציאות, ההיגיון חייב לצאת להפסקה…

כך עושים את זה מבחינה פרקטית:

אתם רוצים להגשים משהו וההיגיון צוחק לכם בפנים.

שואלים אותו:

האם זה הגיוני שיש דברים שאתה עדיין לא יודע עליהם?

כן.

האם זה הגיוני שיש דרכים שאולי אתה לא מכיר?

כן.

האם זה הגיוני שקיימות אפשרויות שאולי לא חשבת עליהן או שאתה לא יכול לחשוב עליהן כרגע?

כן.

אז האם זה הגיוני שזה יצליח בדרך שאתה לא מכיר, דרך אפשרות שלא חשבת עליה, ודרך מידע שאינך יודע עליו כרגע?

כן.

ביי ביי היגיון…ושלום לך דמיון.

כדי להצליח עלינו להיות מוכנים להיות "לא הגיוניים״,

ובצורה ״הגיונית״ לקרוא להצלחה הזאת: ״מזל״ ; )

אלכס זיו



מוצרים של אלכס זיו