פאקינג שחררו את זה!

ביצירת מציאות, יש לנו לפעמים נטיה ללחוץ על עצמינו רגשית, כי אנחנו כלכך רוצים תוצאה מסוימת, ורוצים אותה עכשיו!

ואם לא נשיג אותה עכשיו…נפספס, נפסיד…ואז הלחץ רק גובר, וגם התסכול שהתוצאה הרצויה לא מתקבלת במהירות שאנחנו רוצים שהיא תבוא.

זאת טעות.

כי האפקט הרגשי שהלחץ יוצר נוצר אך ורק מדבר אחד, מכך שיש לנו תמונה בדמיון של פספוס, של חוסר הצלחה, וזה גורם לנו להילחץ, למהר, להיות חסרי סבלנות.

ונחשו מה תמונה כזאת בתוספת רגש יוצרת?

בדיוק את ההפך ממה שאנחנו רוצים.

בדיוק את התמונה ההפוכה הזאת שממנה אנחנו מנסים להימנע.

כן, זה לא קל להיות מודעים לכך, במיוחד כשאנחנו נסחפים רגשית, ונלחצים להשיג משהו ומהר.

ומה שמעניין זה, שבמצב של לחץ פנימי, ההתנגדויות רק גוברות…התנגדויות שלא היו שם בעבר…לפתע כל דבר קטן מתנגד לנו, מפריע לנו, מעכב אותנו…

זה כמו כשאנחנו נוסעים וממהרים להגיע לאנשהוא ואנחנו כמעט מאחרים או כבר מאחרים…פתאום כל רכב שלפנינו נוסע לאט מידי, כאילו הוא עושה לנו בדווקא! פתאום הרכבים שלפנינו נוסעים על 20 קמ״ש ויש להם את כל הזמן שבעולם ליהנות מהנוף ולשייט באיטיות קדימה…

אתם מכירים את התחושה הזאת של הלחץ של ״נו קדימה כבר! למה כולם מעכבים אותי!!?״ זאת בדיוק התחושה שיש להימנע ממנה בהקשר ליצירת מציאות.

אתם יודעים מה אני עושה כשרכב מקדימה מעכב אותי?

אם אין מישהו מאחורי, אני מאט את הנסיעה למינימום ל 5 קמ״ש…ופתאום זה שנוסע מלפני ב 20 קמ״ש מתרחק קדימה מהר לעבר האופק עד שאני לא רואה אותו יותר.

אם יש מאחורי רכבים, אני עוצר ל 20 שניות בצד, והדרך שוב נפתחת לפני. מה עשיתי?

שיניתי את היחסיות. ביטלתי את הלחץ. ועכשיו הכל פתוח, הכל זורם, אין יותר התנגדויות.

וזה בדיוק מה שצריך לעשות כדי להגשים מהר יותר, ובאופן מהנה יותר.

צריך דווקא לשחרר לחץ, לשחרר התנגדויות, ולתת לדברים לזרום.

רוגע אומר דבר אחד…שהדמיון שלנו והרגש שלנו נמצאים במקום הנכון.

על התמונות הנכונות, בהרגשה הנכונה.

אז בדיוק כמו בדוגמה שנתתי עם הרכב שמעכב אותנו מקדימה, כשאנחנו רוצים להגיע מהר יותר…אנחנו צריכים לשנות את הגישה שלנו לגמרי.

במקום להמשיך ללחוץ ולייצר יותר ויותר התנגדויות, אנחנו משחררים לגמרי…בדיוק כמו ששיחררתי את הרכב האיטי מלפני ונתתי לו להתקדם לעבר האופק.

אנחנו מאיטים, נושמים, מזיזים את המודעות שלנו מהנושא הזה לגמרי…משחררים את כל ההתנגדויות…

והשורה התחתונה היא זאת: לא חושבים על הנושא הזה יותר! זה משחק רגשי פנימי, שאנחנו חייבים לנצח את עצמינו בו.

אנחנו כמודעות ראשונית, ראשונית יותר מהמחשבות והרגשות שלנו, יכולים לעשות את זה.

המודעות שאנחנו היא זאת שיושבת במושב הנהג של העולם המחשבתי רגשי שלנו.

ולמרות שלרוב אנחנו שוכחים שאנחנו הנהגים ומתיישבים במושבים האחוריים ונותנים למחשבות ולרגשות שלנו להנהיג אותנו על נהג אוטומטי, זה עדיין לא משנה את העובדה, שהמודעות שלנו היא זאת שמפעילה את כל הרכב הזה, אם זה במצב אקטיבי ידני, או פאסיבי אוטומטי.

ולכן, יש לנו אפשרות להתעלות חזרה לגובה המודעות שלנו, לחזור לראשוניות של התודעה שאנחנו, לראות את המצב הזה מגבוה יותר, לזכור שהלחץ הזה נובע מתמונה לא נכונה שאנחנו מחזיקים בדמיון שיוצרת אפקט רגשי של לחץ, שמהפנט את המודעות שאנחנו להגיב בצורה אוטומטית וההתנגדויות שהמצב הזה יוצר, לא רק שלא עוזרות לנו להגשים, אלא מונעות מאיתנו להגשים מקלות במהירות והצורה מופלאה.

וכאן נכנס הקטע המעניין…

ברגע שאנחנו משחררים את ההתנגדות…נותנים לרכב האיטי הזה להיעלם אל האופק…עוברים למצב של רוגע, משנים את הפוקוס, ולא חושבים יותר על זה…היוניברס (התודעה המורחבת שאנחנו) מתחיל להזיז מהלכים עבורינו להגשמה בצורה שלא היה לנו סיכוי לחשוב עליהם בעצמינו.

ה״מוח״ של היוניברס שם את המוח שלנו בכיס הכי קטן שלו.

כמה שאנחנו חושבים שאנחנו בצורה האנושית שלנו, עם המוח האנושי שלנו, מבריקים, חכמים אפילו גאונים…היכולת שלנו לראות מהלכים ולקשור אותם יחד ברמה של היוניברס היא אפסית.

ממש אפסית. משהו ברמה של 0.0000000000001 אל מול ה״מוח״ של התודעה המורחבת שאנחנו (היוניברס). ועוד נתתי לנו פה קרדיט…המספר האמיתי כלכך קטן שאין פה מקום לרשום את כמות האפסים ביחס הזה.

מניסיון אישי שלי, ותאמינו לי שהלחצתי את עצמי כלכך הרבה פעמים…עד שלמדתי…ועדיין לפעמים יוצא לי להלחיץ את עצמי, עד שאני נזכר מחדש במה שאני כותב כאן עבורינו 🙂 אז אני יודע. והניסיון שלי הוכיח שכשמרפים בזמן הנכון, ברגע הנכון, לפני שזה מתחיל להיות ״מלוכלך״ לפני שהרגשות השלילים מתחילים להשתלט, לפני שכל דבר קטן שלפנינו הופך להתנגדות…כשמרפים, אז זה מגיע בדרכים כלכך מופלאות…שאם אנחנו חדי הבחנה מספיק כדי להבין את ההקשרים…ושאנחנו התחלנו את ההגשמה הזאת, את החיבורים האלה…אנחנו מבינים עד כמה שהתודעה המורחבת שאנחנו מסוגלת לעשות הכל, בזמן הנכון במקום הנכון, דרך האנשים נכונים, דרך המצבים הנכונים.

משהו שאנחנו בעצמינו, מהצד הזה שלנו, לעולם לא יכולנו לרקום.

וזאת הרמה הגבוהה ביותר.

לדעת לעבוד נכון עם התודעה המורחבת שאנחנו.

היא מרגישה אותנו כל הזמן, אנחנו משדרים לה מה אנחנו רוצים כל הזמן.

הבעיה היא שכשאנחנו מלחיצים את עצמינו, אנחנו משדרים אליה את מה שאנחנו לא רוצים.

ובגלל שהאופי של הדמיון והרגש שלנו הוא יצירתי, אנחנו יוצרים התנגדויות, שגורמות לנו לא לקבל את מה שאנחנו רוצים.

התפקיד שלנו בכל הסיפור הזה של ההגשמה, זה לדעת מה אנחנו רוצים, לדמיין ולהרגיש את זה, ופאקינג לשחרר את זה.

ואני מתכוון ממש לשחרר את זה.

לתת לרכב האיטי שמעכב אותנו להתרחק קדימה אל האופק ולהיעלם…ואז כל מה שישאר מלפנינו זה אופק פתוח, נוף מדהים, דרך פתוחה.

ואז נגלה את האמת הבאה…דווקא כשמרפים, דברים מסתדרים.

השאלה היא, מתי להרפות?

כל הזמן.

אם תדרש פעולה מסוימת, אל תדאגו, אתם תעשו את הפעולה הזאת בזרימה, באופן שיראה כי טבעי וחסר מאמץ.

אז אל תטרידו את עצמכם יותר מידי בקשר ל״פעולות״…אל תכנסו ללופ המלחיץ הזה, למחשבה המלחיצה הזאת של ״צריך לעשות משהו! צריך לעשות משהו…״ שחוזרת על עצממ ויוצרת לחץ והתנגדויות.

אני אחזור על התהליך של ההגשמה שוב במילים הכי פשוטות שלי:

דמיינו, הרגישו את זה, ופאקינג שחררו את זה.

מה שצריך להיעשות כדי לממש את זה במציאות כבר יעשה דרככם ודרך אחרים…בלי לחץ.

שימו לב להבדל בין לחץ חיובי ללחץ שלילי…לחץ חיובי מרגיש טוב…יש עבודה, יש פעולות, יש התקדמות, אך זה מרגיש כמו משחק , יש זרימה.

לחץ שלילי, מרגיש כאילו שמנסים להכניס משהו גדול למקום קטן…פיל לתוך אוטו…זה פשוט לא נכנס!

והמאמץ לא רק שאינו מזיז את המהלכים קדימה, אלא מרוקן לנו את האנרגיות.

זה ההבדל בין לחץ חיובי לשלילי.

תשמרו על זה פשוט…

דמיינו, הרגישו את זה, ופאקינג שחררו את זה.

חזרו שוב ושוב על התהליך הפשוט הזה.

מכאן והלאה אתם בזרימה…כל הזמן בזרימה…

ככה נכנסים למוד של פלאים…למציאות מעניינת של חיבורים מעניינים, של אפשרויות והזדמנויות שלא יכולנו לחשוב עליהן.

דברים מופלאים ש״כאילו״ באים מעצמם…

פאקינג שחררו את זה.

אלכס זיו



מוצרים של אלכס זיו