התשובה לחידה הגדולה

״כשתשומת הלב אינה נמצאת באף מקום, אתה נמצא בכל מקום״ – אושו

כשתשומת הלב שלך נתונה לסיטואציה או לאובייקט מסוים, ההוויה שלך הולכת לשם.

תשומת הלב המשתנה שלנו כל הזמן זורקת אותנו למקומות שונים.

זה לא שהמחשבה שלך נמצאת היכן שאתה נמצא, אלא, אתה נמצא היכן שהמחשבה שלך נמצאת ולכן אתה כל הזמן מטייל, קופץ ממקום למקום ומאובייקט לאובייקט.

ברגע שאתה עושה מדיטציה, תשומת הלב שלך נחה, היא לא הולכת לאף מקום ולכן ברגע זה היא נמצאת בכל מקום, אתה מרגיש שלם, אתה מרגיש שאתה זה היקום והיקום הוא אתה.

בפעם הראשונה שחוויתי את זה, לא האמנתי למה שקרה…

בהתחלה העצים הפכו לירוקים יותר והשמיים לכחולים יותר, בבת אחת יכולתי להבחין בכל חרק שעף באוויר או זחל על פני האדמה, הייתי מודע לכל צליל הכי קטן עד שלפתע…

הרגשתי שהכל מתאסף ומתאחד איתי, העולם החיצוני נשם והדהד יחד איתי באותו הקצב, כל התמונה התבהרה, הכל הפך להיות חי, אפילו הקירות, כל מתח גופני או נפשי נעלם ולא הרגשתי שאני מחובר להכל אלא הרגשתי שאני זה הכל.

כל מה שאני מרגיש רואה ושומע ביקום הוא יחידה אחת והיחידה הזאת היא אני.

ברגע שאתה חווה את זה אתה יודע שגן עדן זה כאן.

כל מה שצריך זה קצת תשומת לב לגוף ולחושים ואז לשחרר בבת אחת את תשומת הלב ולא להתרכז בדבר ו…לחכות להסעה…כשאתה לא מרוכז בכלום ומחכה, היקום בא ואוסף אותך לחוויה שמימית.

אינך מבקר, אינך אורח, אינך תושב היקום…אתה הוא היקום! נקודה.

לא הגעת לפה מהחלל החיצון מפני שגם החלל הוא אתה ואתה הוא החלל.

החידה הגדולה ביותר שעומדת היום בפני המדע היא: היכן נמצא המתבונן?

כולם מסכימים שיש תודעה ויש מודעות, אבל היכן יושב לו זה אשר מודע? היכן בעל התודעה נמצא? היכן נמצא בעל הבית?

המדענים נתחו ופתחו כל חלק אפשרי בגוף אך עדיין לא מצאו היכן יושב המתבונן? כולם יודעים שיש מתבונן, אך אף אחד לא מצליח למצוא אותו ולשים את האצבע על המקום בו הוא נמצא.

גם הדתות השונות לאורך ההיסטוריה ניסו למצוא ולאתר את המיקום של המתבונן ולא הצליחו.

חלק טענו שהוא יושב במוח, חלק בלב, חלק באזור הטבור וכן הלאה…

התשובה נמצאת בכוחה של תשומת הלב.

ברגע שאתה שם לב למשהו, אתה מגביל את התודעה שלך למשהו הזה שאליו אתה שם לב.

ולכן האובייקט הקרוב ביותר אלינו שתמיד מלווה אותנו מבוקר ועד ערב הוא הגוף שלנו.

אנחנו כל הזמן שמים לב לגוף שלנו, תשומת הלב שלנו מוגבלת לגוף ולכן אנו מגבילים את התודעה שלנו לגבולות הגוף.

אנחנו גם בטוחים שאנחנו יושבים וגרים בתוך הגוף שלנו…אך מה קורה בזמן שינה?

כשאנחנו ישנים אנחנו בכלל לא מודעים לכך שיש לנו גוף, אנחנו יכולים לחלום שהפכנו לציפור או לראות מקומות ממבט על, אין גבולות.

כשהמודעות אינה מוגבלת לגוף או לאובייקט אחר, התודעה יכולה להמריא ולעוף.

נסה ניסוי קטן, עצום לרגע את עיניך ונסה למצוא היכן "אתה" נמצא בגוף, היכן המתבונן שבך יושב? עבור על כל הגוף בעיניים עצומות מכפות הרגליים ועד ראש…היכן אתה נמצא?

ככל שתמשיך לחפש ולהתבונן, אתה תרגיש שהגוף נעלם ולפתע אתה נכנס למימד חסר גבולות.

אם תמשיך באומץ לטייל ולחקור במימד חסר הגבולות הזה, אתה תופתע עד להיכן אתה יכול להגיע…

בגלל שאינך מגביל את עצמך בתפיסה שאתה זה רק הגוף שלך ומתחיל להתבונן על עצמים חיצוניים ועל המרחב כעל משהו שהוא פנימי לך ולא חיצוני, אתה מרגיש ואפילו אם זה רק לחלקיק שנייה שהכל נמצא בתוכך, בתוך האני שלך, האני שלך מכיל את הגוף שלך ואת כל שאר הדברים בעולם.

אפילו אם חווית את זה לחלקיק שנייה זה מספיק!

זה מספיק כדי להבין שאתה זה היקום והיקום זה אתה.

האני המתבונן אינו נמצא בגוף שלך, אלא בכל מקום, המתבונן מכיל את הכל ולכן אי אפשר למצוא אותו כשמחפשים אותו, דווקא כשמפסיקים לחפש, מוצאים אותו.

המדע לעולם לא ימצא אותו, מפני שהמדע מבוסס על תשומת לב לאובייקט ספציפי ובחקר שלהם הם מגבילים את עצמם, כשהם מתמקדים ומחפשים את המתבונן, הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים…ברגע שהם מחפשים אותו, הוא נעלם.

החיפוש עצמו הוא לא נכון, החיפוש הוא אחר מתבונן אשר יושב היכן שהוא בתוך גוף או חפץ או חיה או פרח או חלקיק חשמלי.

המתבונן לא יושב בתוך הגוף אלא הגוף יושב בתוך המתבונן.

החיפוש אחר המתבונן הוא חסר ערך מפני שכל תשומת לב היא הגבלה.

כשאתה נמצא בקולנוע ומתבונן במשך שעה וחצי על המסך, אתה מגביל את המתבונן למסך ולסיפור של הסרט, תשומת הלב שלך מגבילה את המתבונן למושא תשומת הלב ולכן אם אתה רוצה למצוא את המתבונן השלם, הלא מחולק, עליך להרפות לגמרי מכל תשומת לב שהיא.

ורק אז תוכל לראות את התמונה כולה ולהבין שהמתבונן לא נמצא באף מקום, אלא שהכל נמצא בתוך המתבונן.

וכשתשומת הלב אינה נמצאת באף מקום, אתה נמצא בכל מקום.

ואז החידה נפתרת..

אלכס זיו



מוצרים של אלכס זיו