כוחה של מחמאה

מחמאה אחת מהאדם הנכון, במקום ובזמן הנכון יכולה להשפיע לטובה על מהלך חייו של אדם, היא יכולה לאפשר לו למקסם את היכולות שלו, היא יכולה לגרום לגרעין הפוטנציאל שבתוכו לפרוח לעץ אדיר שיחלוק את פירותיו עם העולם.

ומצד שני, ביקורת שלילית באותו רגע מסוים, בדיוק כשאותו אדם זקוק למחמאה ועידוד, יכולה לקלקל את הסיכויים של אותו אדם לפרוח ולתת באמת את כל מה שהוא מסוגל לתת או להקשות עליו מאוד להוציא מעצמו את היכולות האמיתיות שלו.

צפיתי בראיון עם רמי קליינשטיין שבו הוא סיפר שני סיפורים מחייו שממחישים את המסר הזה משני הצדדים.

כשרמי היה בן 15 הוא ניגן ושר לפני אביו שירים שהוא הלחין וכתב, ותגובת אביו הייתה:

"אתה מנגן מעולה, הכל טוב ויפה, אבל זמר אתה לא."

"זמר אתה לא"…שלושת המילים הללו נחרטו היטב בזיכרונו וברגשותיו של רמי הצעיר.

הוא סיפר שבגלל ש"אבא" נחשב למישהו שאתה סומך על הדעה שלו, הוא האמין לו שהוא לא זמר, ולכן הוא תמיד היה "המלחין" או הנגן, או המפיק המוסיקלי, או זה שעומד מאחורה בהפקה אחרי הכוכב, וגם כשהיה שר כסולן,

עדיין מה שאבא שלו אמר לו הדהד שם בפנים בצד האחורי של הראש ולחש לו באוזניים ש "זמר הוא לא".

הוא מספר שרק לפני כ 4 שנים הוא הצליח להתגבר לגמרי על האמונה הזאת.

מקרה הפוך שהוא סיפר ממחיש בדיוק את הדרך הנכונה שיש לתת עידוד…

במקרה מסוים, כשהוא היה עם ריטה בבדיקה אצל רופא, והרופא רשם איזה טיפול, ריטה התבדחה ואמרה:

"טוב, הוא לא צריך לשיר אופרה…" ואז הרופא הרים את ראשו לרגע ואמר לה: "למה לא? למה שלא ישיר אופרה?" …והמשיך לכתוב.

רמי אמר שהרופא הזה לא היה מודע למה שהוא עשה עבורו…עבור רמי זה היה סוג של תיקון לאמונה שאבא שלו העביר לו באופן לא מודע, שהוא לא זמר.

הרופא הזה פתח עבורו אפשרות…

וזהו כוחה של האמיתי של מחמאה או עידוד, הכוח לפתוח אפשרויות,

הכוח לגרום למישהו להאמין בעצמו, להאמין שהוא מסוגל.

ולמה בעצם שהוא לא ישיר אופרה?

אף זמר אופרה לא נולד זמר אופרה…מדובר בהרבה אימון ואהבה לז'אנר הזה, כמו בכל תחום אחר.

הרופא פתח עבורו את האפשרות במקום לסגור אותה, וזהו כוח אדיר שאנחנו יכולים להעביר אחד לשני.

הכוח להשאיר את האפשרויות פתוחות…

והסיפור של רמי דיבר אליי באופן אישי, מפני שכשאני התחלתי לנגן בגיטרה בגיל 14 ולשיר בבית, אימא שלי חזרה ואמרה לי:

"אתה לא שר, אתה צועק." (בתוספת הבעת פנים מתאימה)

רמי היה בן 15 ואני הייתי בן 14 ושנינו קיבלנו את הביקורת הזאת ממישהו שכילדים היווה עבורנו סמכות, ולכן גם אני כמוהו האמנתי לה ולכן נמנעתי מלשיר, וגם כששרתי, לא אהבתי במיוחד את הקול שלי.

הייתי בעיקר כותב שירים לעצמי ולאחרים ומנגן בלהקות, אך לא מנסה להיות סולן.

עד שיום אחד כשניגנתי בלהקה בצבא, התאמנו לקראת טקס מסוים והיינו אמורים לנגן את "אני הולך לבכות לך" של אביב גפן.

אך בגלל שהזמרת לא יכלה להגיע, בזמן החזרות עם הלהקה, אני שרתי את השיר במקומה…

קצינת החינוך שהקשיבה לחזרה אמרה לפתע: "לא ידעתי שאתה שר כלכך יפה, אתה שר את זה היום בהופעה!"

"אני???" אמרתי לה…"ממש לא…אני לא זמר…אני רק נגן…"

"אתה שר את זה מדהים" היא קבעה ו"אתה הולך לשיר את זה היום."

לקחתי את הסיכון הזה…ולהפתעתי היא צדקה…כולם אהבו את זה!

זאת הייתה תחילתה של שבירת האמונה הזאת…אך זה לא היה קל…נדרשו אחרי זה עוד שנים כדי לשכנע את עצמי שאני שר בסדר.

אנשים היו מחמיאים לי, אך משום מה הקול של אימא שלי היה חזק משלהם, האמנתי יותר לה, למרות שרציתי להאמין יותר להם.

ורמי הפתיע אותי בסיפור דומה, והוא כיום בסביבות גיל ה 50 ורק לפני כ 4 שנים הוא הצליח להשתחרר ממה שאבא שלו אמר לו בגיל 15

וזה סיפור שחוזר אצל המון אנשים בצורות שונות…וזה יכול להימשך שנים רבות ולמנוע ממך לעשות משהו שאתה באמת אוהב.

ילדים באים עם החלום שלהם למישהו שנחשב עבורם כסמכות, אם זה אבא או אימא או אח או אחות או מורה או שכן או חבר…

ואותו אדם אינו מודע לכך שבמשפט אחד ברגע המסוים הזה, הוא יכול לגרום לאדם השני עוול למשך שנים.

במיוחד כשמדובר בחלום, בתשוקה שאתה רוצה לממש מתוכך, ומישהו במילה או שתיים או שלוש, מנפץ לך את החלום לרסיסים.

לדוגמה, אני פוגש כלכך הרבה אנשים שאומרים לי שאין להם שמיעה מוזיקלית.

ואני מנסה להסביר להם שהם שזה שטויות, ושכן יש להם שמיעה מוזיקלית, פשוט אף אחד לא הסביר להם כיצד אפשר לפתח אותה…

אך הם כלכך משוכנעים והם ממש מתווכחים איתי בניסיון לשכנע אותי שאין להם שמיעה מוזיקלית.

אני רואה על הפנים שלהם שהם משוכנעים בכך לגמרי, ולא יעזור כלום…

מאיפה אתם כלכך בטוחים בכך שאין לכם שמיעה מוזיקלית, או חוש קצב, או חשיבה מתמטית, או שאינכם יודעים כיצד לעשות כסף או

לכתוב, או לצייר או כל דבר אחר…

"כי כשהייתי קטן, בחנו אותי בבית הספר או בחוג ואמרו לי שאין לי שמיעה מוסיקלית."

והנה שוב נכנס פה העניין הזה של "הסמכות" שאומרת לילד עם חלום שטות גמורה, בורות גדולה של אדם שלא מבין איזה נזק וכמה הוא גורע מאותו ילד כשהוא פולט שטות שכזאת מפיו.

במהלך השנים האחרונות כש"התעוררתי" וגיליתי כמה ערימות של שטויות השליכו עלי במהלך חיי, והבנתי את המכאניקה של הבולשיט שהאכילו את כולנו…זה היה פשוט מדהים לגלות, שיש לנו יכולות אדירות שאנחנו נמנעים מלבטא בחיינו בגלל שברגע שהיינו אמורים לקבל את המחמאה, או לפחות את העידוד, איזה אדם מתוסכל או "בור" שהחשבנו באותו זמן לסמכות,

פשוט לא הבין מה המשמעות וההשפעה שיכולה להיות למילים שהוא פולט מפיו לגבי העתיד שלנו.

והיום אנחנו נאורים ויודעים שרוב הביקורת שנותנים לנו היא סוג של מראה…כל אחד רואה את עצמו משתקף באחר…וייתכן מאוד שאיזושהי סמכות בחייו של אבא של רמי כשהוא היה ילד, אמרה לו גם פעם ש"הכל טוב ויפה, אבל X הוא לא."

וה X הזה יכול להיות כל דבר שקשור לתשוקה או חלום שהיה לו, ומישהו בעל סמכות עבורו ניפץ את זה לרסיסים.

אז אני שמח שרמי הצליח לפזר את "מסך הערפל" הזה, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא והיום הוא יכול לפרוח באמת,

ולשיר ולהאמין שהוא כן זמר.

והוא אפילו יכול לשחזר את המילים של אביו בדמיונו ולשדרג אותן ל: הכל טוב ויפה, ובנוסף…אתה זמר גדול!" ולקבל טפיחה על השכם וחיבוק מאביו.

תחשבו איזה הבדל זה היה עושה…טיפה מודעות, קצת אנרגיה חיובית ומחמאה אחת קטנה כשהילד צריך אותה.

ואם אימא שלי במקום להגיד לי "אתה לא שר, אתה צועק", הייתה אומרת לי "ואהוו יש לך עוצמה בקול…אתה יכול לשיר רוק, או לפתח אותו ולשיר דברים מגניבים…"

עם קצת מודעות וגישה שונה, היא הייתה חוסכת לי שנים של אמונה טיפשית שליוותה אותי, ובמיוחד בתחום שהיה הכי חשוב לי באותה תקופה.

אז המסר שלי הוא פשוט: כוחה של מחמאה, כוחו של עידוד.

זה לא עולה כסף, זה לא צורך אנרגיה מיוחדת, פשוט לב חם והבנה שאם מישהו בא אליך עם חלום, עם תשוקה…אל תכבה לו את האש.

ובמיוחד אם אתה סוג של סמכות עבורו.

לא אתה ולא אף אחד אחר יודע מהו באמת הפוטנציאל של אותו אדם, ואיזה קהל דווקא יתחבר אליו.

וזה מביא אותי לאביב גפן, שמגדיר את עצמו בהומור כ "צפרדע גאה".

אבא של רמי היה נוקשה איתו וקבע חד משמעית שהוא לא זמר.

מצד שני, אימא של אביב, הייתה מגניבה וזרמה עם הקול שלו ועם הזיופים והיא הייתה שרה ומקליטה יחד איתו ומלווה אותו לכל ההופעות הראשונות. היא תמכה בכישרון השירה המיוחד שלו והדרך שבא הוא בחר להביע את עצמו.

ומי בינינו יכול לקבוע מה יפה ומה לא? ולפי איזה אמות מידה?

מה שיפה עבור אחד, לא יפה עבור השני…וזה כל היופי, שיש מגוון.

אז אולי אבא של רמי הוא לא הקהל הפוטנציאלי לשירה של רמי, (לפחות לא באותו הרגע בגיל 15) אך יש הרבה אחרים, וגם אני ביניהם שכן אוהב לשמוע את רמי שר, וכמובן גם את אביב.

חשוב לי האותנטיות של הזמר והיכולת שלו להעביר את הסיפור שבשיר, "קול" השאר משני בעיני.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שאתם לא זמרים, או כל דבר אחר שבא לכם לבטא, אל תאמינו לו…תבקשו חוות דעת נוספת : )

ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ובקרוב מאוד תגלו שיש כאלה שכן אוהבים ומעריכים את מה שיש לכם לתת ומאמינים יחד אתכם בחלום שלכם.

והמשוואה היא פשוטה,

ככל שאתה מאמין בעצמך יותר, יותר אנשים מתחילים להאמין בך.

כי אתה משדר אותנטיות, אתה משדר שאתה מחובר למי שאתה, ואוהב את מי שאתה.

יש יותר מידי חקיינים בעולם, ואף אחד מאיתנו לא ממש מתחבר לחיקויים, אנחנו אוהבים אותנטיות, אנחנו נמשכים לאותנטיות.

המסר השני שלי הוא זה:

מה שהיה בעבר, היה…זה כבר תוצאה, אך זה לא אומר כלום לגבי ההווה והעתיד.

גם אם אנשים לא מודעים, שהיוו עבורנו מקור של סמכות, עשו עמנו עוול בעבר…זה עדיין לא אומר כלום.

כל אחד מאיתנו יכול לבחון היום מחדש את הביקורת שניתנה לו על ידי "סמכות" מסוימת בחייו, ולשאול את עצמו, האם זאת באמת האמת?

האם יש אמת אחרת?

אחד הדברים הכי משחררים מבחינתי כמבוגר, היה לשמוע את אימא שלי שרה…ניגנתי עבורה ונתתי לה לשיר…ולפתע כל התמונה התבהרה לי…יש אמת אחרת לסיפור הזה…אמת שלא הבנתי בגיל 14…

לאחר שנים בתחום המוסיקה, כששמעתי לפתע את השירה החובבנית שלה…הבנתי שהביקורת שלה לא יכלה להיות מקצועית ונכונה כשהייתי בן 14, מכיוון שהיא עצמה לא מבינה מספיק בתחום הזה, ולא מכירה את האפשרויות והטכניקות שמאפשרות לך להשתפר.

וזה בדיוק כמו שמישהו עם סרגל עקום, אומר לך שהקו שלך לא ישר : )

ברור שהקו שלך לא ישר עבורו, מפני שהקו שלו בעצמו עקום.

וגם אם מישהו עם סרגל ישר אומר לך שהקו שלך לא ישר…זה עדיין לא אומר כלום.

יש גם מקום לקווים עקומים.

האמת היא שאפשר ליישר קווים עקומים, אם הם רוצים להתיישר, ואפשר לאהוב אותם כפי שהם, עם הזווית המיוחדת שלהם.

יש כאלה שמעדיפים להיות קווים עקומים או מעוגלים…וגם זה יפה, וגם הם מוערכים וגם הם תורמים מהפוטנציאל שלהם.

אביב גפן לא שר כמו סלין דיון, היא סוג של קו ישר בשירה והוא סוג של קו פרוע אותנטי משלו…וגם זה יפה וגם זה יפה.

אני אוהב את שניהם.

יש כלכך הרבה מגוון, וכלכך הרבה דרכים שונות לבטא את עצמינו, למצות את הפוטנציאל שלנו, להעביר את המסר שלנו לאחרים.

כל אחד מאיתנו הוא חידה…אנחנו בעצמינו עדיין לא יודעים למה אנחנו באמת מסוגלים…אז למה לתת למישהו אחר להגדיר את הגבולות של היכולות שלנו עבורנו? ולמה שאנחנו נגדיר גבולות עבור מישהו אחר?

כתרגיל פרקטי למאמר הזה, אני ממליץ לכל אחד מהקוראים לשאול את עצמו:

איזה חלום אני שומר/ת בתוכי שלא העזתי לממש עד עכשיו כי איזו "סמכות" בעבר אמרה לי שאין לי כישרון, או את היכולות לעשות את זה?

תבחנו עכשיו מחדש, עד כמה זה נכון…עד כמה זאת האמת, או רק דעה אחת של אדם אחד שקיבלתם, שממד אתכם על פי הסרגל

העקום או הישר שלו, ונתתם לזה להשפיע על מימוש החלום הזה.

ולסיכום:

כמו שאביב כתב בשיר שנקרא "קוצים": "לכל אחד יש זכות לחלום…"

הוציאו את הקוצים התודעתיים שהכניסו לכם לכפות הרגליים, לגבי היכולות והפוטנציאל שלכם, ותהיו מי שאתם רוצים להיות.

הוציאו את הקוצים ורוצו קדימה…יותר טוב מזה…עופו למעלה וקדימה לעבר החלום שלכם, לעבר הביטוי האישי של מי שאתם.

זאת המתנה, זה החופש הכי גדול שאנחנו יכולים לתת לעצמינו ולאחרים.

וזכרו היטב, מהי כוחה של מחמאה, מהו כוחו של עידוד עבור מישהו שסומך על הדעה שלנו וצמא לטיפה של עידוד.

מחמאה אחת, יכולה לפתוח אפשרויות.

מחמאה אחת יכולה לתת את הדחיפה הקטנה הדרושה, את הרוח במפרשים, את הניצוץ שידליק את הלהבה בלב החולם…

מחמאה נכונה מהאדם הנכון בזמן הנכון, יכולה ליצור עץ אותנטי אדיר שיפרח ויניב פירות מקסימים ויעשה את העולם הזה יפה יותר.

זוהי כוחה של מחמאה.

ואין צורך לחכות אפילו רגע אחד…אתם יכולים לתת את המחמאה הזאת לעצמכם עכשיו, את העידוד הקטן הזה שפותח עבורכם אפשרויות להיות ולעשות ולקבל את מה שתמיד חלמתם עליו, אך למדתם להאמין שאינכם מספיק טובים עבור זה.

אז, כן.

אתם מספיק טובים עבור כל חלום שיש לכם, עבור כל שאיפה אמיתית של הלב, ויותר מתמיד,

היום, הדרך פתוחה עבורכם מחדש.

אלכס זיו



מוצרים של אלכס זיו