היריב אינו קיים.

היריב היחיד שיש לנו בחיים הוא המיינד שלנו. והדרך לנצח אותו, היא להתעורר להבנה שהוא לא קיים.

המיינד שלנו הוא אוסף של מחשבות ורעיונות שנצמדו אל המודעות שאנחנו, או שאנחנו נצמדנו אליהם במעורבות רגשית.

למחשבות חולפות שאנחנו לא מזוהים איתן רגשית אין כח, אך ברגע שנוספה מעורבות רגשית, אנחנו ממש דבוקים למיינד. כלכך דבוקים, שאנחנו מאמינים שאנחנו זה המיינד שלנו, ואנחנו ״נרדמים״ והופכים להיות המיינד והתמונות והסיפורים שלו מרגישים אמיתיים עבורינו.

המיינד הוא לא יריב שבא להתנגד לאושר שלנו בחיים. ממש לא. המיינד הוא תחושת האני (המזויפת שמרגישה אמיתית) שלנו כבני אדם בעולם הזמן והמרחב התלת מימדי הזה שאנחנו חווים במימד הזה.

כדי לחוות את העולם כאדם, בעל אישיות, בעל חשיבה עצמאית, אנחנו זקוקים למיינד. למערכת חשיבה עצמית.

הבעיה היא לא במיינד עצמו שהוא סך הכל ״כלי״ שעוזר לנו לחשוב בצורה עצמאית ולהרגיש אנושיים, הבעיה היא עם השיכחה העצמית בהצמדות למיינד, שגורמת לנו לשכוח מהו המרכז האמיתי שלנו, מי אנחנו באמת.

אנחנו שוכחים שאנחנו מודעות נטרלית, שקודמת למיינד, נפרדת מהמיינד, ועליונה יותר למיינד, תמיד.

כשאנחנו שוכחים שהמיינד הוא רק כלי שמשרת אותנו כדי לחשוב ולחוות את העולם הזה בצורה אנושית, ואנחנו נמצדים אליו חזק כלכך שאנחנו שוכחים מה קודם למה, ומי אנחנו באמת, כאן מתחילות הבעיות.

כאן מתחילה ״היריבות״ הגדולה שלנו עם המיינד שלנו. כאן אנחנו יוצרים לעצמינו את היריב החזק ביותר ביקום, שנמצא בתוכנו, פועל מתוכנו, ואנחנו מפעילים אותו מבלי ידיעתינו, ונלחמים נגד עצמינו. וברוב המקרים המיינד מנצח אותנו.

והסיבה הפשוטה שהמיינד מנצח אותנו היא בגלל שאם אנחנו נלחמים נגדו כיריב, זה אומר שכבר שכחנו מי אנחנו, שכחנו שאנחנו מודעות, ולכן הכח שלנו לנצח את המיינד חלש ביותר, והמיינד גובר עלינו.

ויותר מזה…ככל שאנחנו נלחמים נגד המיינד, הוא מקבל יותר כח. ככל שאנחנו מאמינים שאשליה היא אמיתית, ואנחנו נלחמים נגדה, כך אנחנו נחלשים והאשליה מתחזקת. וזה הסיפור של הקונפליקטים העצמיים הבלתי פוסקים שיש לנו עם עצמינו. יריבות נגד המיינד שלנו, יריבות נגד אשליה.

תדמיינו שאתם נמצאים בזירת אגרוף, ונלחמים נגד הולוגרמה שנראית כמו לוחם אמיתי…היא כלכך אמיתית שאתם בטוחים שיש יריב אמיתי שנלחם נגדכם. אז אתם מתחילים להילחם איתו, וכל מה שאתם עושים לו לא מזיז לו, ונראה שהוא רק מתחזק בזמן שאתם מתעייפים. ככל שנמשיך להילחם נגדו, הכח שלנו יפחת, עד שלבסוף, ניכנע וניפול בעצמינו מכל מאמצי השווא שהשקענו בלהילחם בו.

אני נזכר במשל על כלב שנכנס בטעות להיכל של מראות בקרקס…לאן שהוא לא הביט הוא ראה כלב שמסתכל עליו…את ההשתקפות של עצמו…וביחד עשרות כלבים עמדו מולו והסתכלו עליו…מכל מיני מראות, מכל מיני זוויות וכיוונים. הכלב שהתחיל להרגיש מאוים מהסיטואציה החל לנבוח על הכלבים שבמראות, והם נבחו עליו מיד בחזרה…בשלב הזה הוא ממש פחד ונכנס למצב של הגנה ולחימה נגד כל הכלבים הזועמים…הוא החל לתקוף את כולם…הוא קפץ עליהם שוב ושוב והכלבים במראה קפצו עליו בחזרה…כך זה נמשך כל הלילה…בבוקר מצאו את הכלב מת. הוא המשיך להילחם כל הלילה עם הכלבים הזועמים והתוקפים שהתנפלו עליו מהמראות הרבות.

המשל הזה הוא הסיפור של כולנו. כולנו נלחמים נגד מראות של בעיות בתוכנו. והיריב היחידי שיש לנו זה המיינד שלנו שמשקף לנו את מה שאנחנו חושבים ומרגישים, את הרעיונות שיש לנו, את האמונות שיש לנו כלפי העולם, כלפי המציאות שלנו.

לכלב שבמשל אין את המודעות העליונה שלנו, את המודעות שיכולה להתעורר ולהבין שאלה בסך הכל מראות, שאלה אינם יריבים אמיתיים, שאלה הן רק השתקפויות של המחשבות שלנו, אך לנו יש את המודעות לעשות זאת. יש לנו את היכולת לחזור חזרה למודעות ולראות שאלה הן רק השתקפויות במיינד שלנו, ושהמיינד עצמו הוא אשליה. שהיריב אינו קיים.

היריב היחיד שקיים הוא המיינד שלנו, ואנחנו יכולים לנצח את המיינד שלנו, כי יש לנו יכולת להתנתק ממנו, להתעלות מעליו, ולחזור חזרה למודעות הנטרלית הטהורה שאנחנו.

ובשנייה שאנחנו עושים את זה, המיינד נעלם כאילו לא היה. וכשהוא נעלם הוא אפילו לא משאיר עקבות. הוא מתפוגג מיד בחזרה לתוך הכלום שממנו הוא בא. כמו האשליה שהוא.

ומה שנשאר אחרי שהמיינד נעלם, זה מי שאנחנו באמת.

זאת כמובן לא פעולה חד פעמית, כי המיינד יחזור, אך כשאנחנו מתרגלים התעוררות למודעות, האשליה נעשית חלשה, אנחנו מתחילים לתפוס את האשליה ממש ברגעים הראשונים שהיא מתחילה להיווצר, ולא נותנים לה להתחזק ולהשתלט על המודעות שאנחנו.

ואם המיינד הצליח להשתלט, ונרדמנו שוב לזמן מה, אז יש לנו כבר בזיכרון את הדרך לפוגג את האשליה שלנו. יש לנו ניסיון, כי כבר עשינו את זה בעבר, ואנחנו רק צריכים לתרגל את זה שוב. לזכור שזה לא אמיתי ולנסות להתעורר מזה החוצה, החוצה אל תוך המודעות שלנו.

כל מי שלא עושה זה, נמצא בכלא הפרטי של המיינד שלו.

אנחנו רואים מיליארדי אנשים מסתובבים חופשיים בעולם, אך האם הם באמת חופשיים? לא.

החופש היחיד, החופש האמיתי, הוא החופש מהמיינד. היכולת לנצח את המיינד, היכולת להשתחרר מהשעבוד הפרטי שאנחנו מכניסים את עצמינו אליו בכל פעם שאנחנו נרדמים לתוך המיינד ושוכחים מי אנחנו באמת.

עלינו לתרגל ניצחון על היריב היחיד שיש לנו בכל יום, בכל מקום, בכל הזדמנות.

אין משימה יותר חשובה מזאת בחיים, אין דבר יותר חשוב מהחופש.

החופש להיות מי שאנחנו, החופש להיות חופשיים מעצמינו האשלייתי, היריב היחידי שיש לנו ולהיות מי שאנחנו באמת.

פעם צפיתי במראיין שביקש מאיש מצליח מתחום הבידור לספר על המאבק בדרך להצלחה.

האיש הביט בו במבט מוזר כזה שאומר: ״מה אתה לא מבין?״ וענה לו:

״אין מאבק בדרך להצלחה, המאבק היחיד נמצא במיינד שלך״.

בום!

זה אומר הכל, זאת חוכמת חיים שלמה, שמרוכזת בתשובה גאונית אחת שבאה מניסיון אישי אמיתי, מהתבוננות ואינטליגנציה.

התשובה שלו חקוקה אצלי בזיכרון חזק…זאת האמת עם חותמת עליה.

כשאנחנו מתאמנים בכל יום, כל היום, בהתעוררות מההיצמדות למיינד, אנחנו לא רואים יותר יריבים שם בחוץ, אנחנו מבינים שהיריבים הם השתקפויות במראות. אין יותר ״כלבים״ דמיוניים שמאיימים עלינו, כי הבנו את הקטע, גילינו את הטריק, חשפנו את האשליה, וברגע שעשינו את זה, אנחנו מוצאים את עצמינו מחוץ להיכל המראות האשלייתי של קרקס חיינו.

והעיקרון הגדול של המודעות שלמדתי מהחבר לדרך הדגול שנקרא ״אושו״ ושחשוב לזכור הוא זה…

מבחן המודעות:

ברגע שאנחנו מכניסים לכל דבר מודעות, אם הוא אשליה, הוא נעלם, אם הוא אמיתי הוא רק מתחזק.

לדוגמה, אם מכניסים מודעות למיינד (למחשבות), הוא נעלם.

אם מוסיפים מודעות לאהבה, לשמחה, לאושר האהבה, השמחה והאושר רק מתעצמים.

זה רק אומר שמי שאנחנו באמת זאת אהבה, שמחה ואושר, ומעל הכל מודעות, שאלה הן התכונות הטבעיות שלה. זה מי שהיא, זה מי שאנחנו באמת, מתחת לכל האשליות.

מודעות תמיד מעצימה את מה שהיא, ומפוגגת כל מה שהיא לא. זכרו את זה.

אל תלחמו נגד יריבים שם בחוץ. זכרו שהיריב אינו קיים. ושהיריב היחיד שיש לנו בחיים הוא המיינד שלנו.

והדרך לנצח אותו, הדרך לנצח את ״עצמינו האשלייתי״ היא להתעורר למודעות האמיתית שאנחנו.

אלכס זיו



מוצרים של אלכס זיו