האובייקטים של הבעיות שלנו, הם לא הבעיה עצמה, אלא המיינד שמדאיג אותנו בקשר אליהם.
המיינד הוא הפרשן, מספר הסיפורים הפנימי שלנו, שמתאר לנו ״מה קורה במציאות״ ומשפיע על התפיסה שלנו.
אנחנו מבינים את המציאות דרך עדשת המיינד, דרך הפירוש שהמיינד שלנו נותן לה.
לאובייקטים עצמם אין פירוש משלהם, הם מונפשים על ידי הסיפור שהמיינד שלנו מספר לנו עליהם.
״הדבר היחיד שקיים זה חלל ריק ואטומים, כל השאר הן רק דעות.״ דמוקריטוס
בלי המיינד, מה שנשאר בתוכנו, הוא רק חלל ריק שמודע לעצמו.
זה כאילו שניקח את כל הספרים שבעולם, ונעלים מהם את האותיות, סימני הפיסוק, האיורים והתמונות…מה שיישאר זה דפים לבנים נטרליים, שמכילים שכבת יסוד, שעליה התוכן יכול להיכתב.
הדעות של המיינד שלנו, הן האותיות שמתחברות להן בכל רגע מחדש למשמעות שמספרת לנו סיפור.
התודעה, היא הדף הלבן החלק, שמאפשר למיינד לכתוב עליו מה שהוא רוצה.
הדף הלבן לא מתנגד, הוא רק מכיל את מה שהמיינד כותב עליו.
ברגע שהמילים נכתבות, אנחנו שוכחים מהדף הלבן, ומתרכזים אך ורק בסיפור שנוצר.
האובייקטים בעולם הם חסרי משמעות בפני עצמם, המשמעות ניתנת להם על ידי המיינד שלנו.
אובייקט אינו יכול להדאיג אותנו אם לא קשורה אליו דעה שהפירוש שלה מדאיג.
וזה אומר שכדי שנהיה מודאגים, דעה מסוימת צריכה להדאיג אותנו.
בתוך הדעות והפרשנות שלהן למציאות, יש שני מצבים מנטליים שהמיינד שלנו מחליף ביניהם לסירוגין.
מצב של דאגה ומצב של רוגע.
לכל מצב שכזה יש טריגר משלו.
הטריגר של מצב דאגה מופעל כשאנחנו אומרים לעצמינו (באופן לא מודע) את הדבר הבא:
אני מודאג/ת כי…
הטריגר הזה כמו הרמה להנחתה.
זוכרים את הדף החלק של הספר שהוצאנו ממנו את האותיות?
ברגע שאנחנו אומרים לעצמינו ״אני מודאג כי…״ באופן אוטומטי הדף החלק של המציאות המנטלית העכשווית שלנו מתמלא בסיבות לדאגה…סיפור מסוים שמדאיג אותנו מתחיל להיכתב עליו.
וכשהאותיות מתחילות למלא את הדף הלבן, הדף נשכח…ואנחנו מתהפנטים מהדרמה שנכתבה עליו.
קשה להתחמק מדאגה לאחר שהטריגר הזה הופעל, בגלל שהוא ממקד את המודעות שלנו על הסיבות לדאגה והמודעות שלנו נכנסת לסרט פרטי של דאגה.
החדשות הטובות הן שקל מאוד לשנות דאגה לרוגע כאשר הטריגר הנגדי מופעל על ידי המילים:
אני רגוע/ה כי…
כאן מתרחש סיפור לגמרי אחר…
הדף החלק של התודעה מתחיל להתמלא בסיפור שמרגיע אותנו וגורם לנו לתחושה של נינוחות ורגיעה.
כמו בכל יצירה, אם זה מוסיקה או ציור או כתיבה, האומן מחליט בכל קטע, מהי האווירה שהוא רוצה להעביר לקהל.
קודם כל באה האווירה, ולאחר מכן מגיע התוכן שמספר את הסיפור ומכניס את הקהל עמוק לתוך ההרגשה של האווירה.
בכל רגע אנחנו כותבים את היצירה שלנו, את סיפור המציאות שלנו, על ידי הדעות שלנו.
ברגע שאנחנו מחליטים שהעמוד הנוכחי בספר יהיה רגוע ואנחנו משתמשים בטריגר שאומר:
אני רגוע/ה כי…
מתחילים לזרום למודעות שלנו כל מיני רעיונות מרגיעים, שמשרים עלינו שלווה ונחת, וגורמים לחלק הנוכחי ביצירה להיות פסטורלי, שמח ומהנה.
שימו לב ליופי…
אנחנו לא חייבים אפילו למלא את הפרטים של למה אנחנו רגועים? זה מגיע בצורה אוטומטית…לפעמים אפילו לא מודעת…הסרטים המרגיעים מתרחשים בתת המודע שלנו.
האינדיקציה שהמודעות שלנו מפרשת כרגע את המציאות שלנו בצורה מרגיעה, היא הרוגע שאנחנו מרגישים בהרגשה שלנו, שמתבטא בהרגשה פיסית של רוגע ונינוחות.
זכרו שאפשר לעבור מדאגה לרוגע באמצעות הפעלת הטריגר של הרוגע, ואפשר ליייצר רוגע על ידי הפעלה יזומה של הטריגר בכל רגע שנבחר.
אנחנו הבמאים והכותבים של המציאות שלנו מרגע לרגע,
התודעה היא הדף הלבן שמקבל מאיתנו ללא התנגדות את הדעות והפרשנויות לגבי המציאות.
בדיוק כמו שסופר יכול ליצור על הדף הלבן כל אווירה וסצנה שהוא ירצה…לדוגמה:
״היה זה יום אפור וסגרירי…״
מה אתם חושבים שהסופר עושה בפתיח שכזה?
מכין את האווירה הקודרת כדי להכניס את הקוראים לתחושה השלילית הזאת…
לפני שהוא התחיל לכתוב היה שם דף חלק וניטרלי.
ולעומת זאת הוא יכול להתחיל את זה כך:
״היה זה יום אביבי, שמש חביבה האירה מבעד לענפי עצי הדובדבן הורודים שהגיעו לשיא פריחתם. ריחות של פרחים מילאו את האוויר…״
איזה הבדל?
לפני רגע גם זה היה דף חלק…ובכמה מילים פשוטות, הוא הפך לדף אופטימי, רגוע ופסטורלי…
כך אנחנו הופכים את הדפים החלקים של התודעה שלנו, לסיפורים נעימים או לדרמות בכל רגע.
זכרו שאתם הכותבים, אתם הבמאים, אתם היוצרים, ויש לכם את היכולת לבחור מה ייכתב על גבי הדף הלבן והחלק של התודעה שלכם.
אלכס זיו
תפריט נושאים לבחירה:
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.