למיינד אין מודעות


אנחנו אף פעם לא חופשיים באמת, עד שאנחנו משחררים את עצמינו לחופשי. מי שלא נותן לנו חופש, בסופו של דבר זה רק אנחנו. וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון למיינד שלנו, לתבנית החשיבה האוטומטית שפועלת ברקע, ללא המודעות האקטיבית שלנו, זה של סוג של מודעות מלאכותית שפועלת על אוטומט, כמו מחשב…לפעמים נראה כאילו שיש למחשב תודעה ויכולת חשיבה עצמאית, אך זה לא כך…הוא מתוכנת והוא מבצע הוראות מתמטיות ללא מודעות עצמית.

אז יש לנו מצד אחד מודעות אלוהית נקיה שהיא מי שאנחנו, ומצד שני יש לנו מחשב ענק, מחשב-על שקוראים לו ״מיינד״ שחושב עבורנו שם בפנים…וזה הוא חברים, זה הוא שלוקח לנו את החופש…שום דבר חיצוני לא יכול באמת לעשות את זה…״האויב״ הגדול שלנו נמצא בפנים, והוא בסך הכל מחשב שאנחנו יצרנו במהלך השנים.

המחשב הזה מתוכנת בצורה מסוימת, ואצל כל אדם הוא מתוכנת אחרת בהתאם לסביבה שהוא גדל בה, לסיטואציות שהוא עבר, ולאיך שהוא פירש את המציאות כלפי המידע שהוא קיבל מהסביבה שלו והסיטואציות שהוא חווה.

המחשב הפנימי הזה אמור לעזור לנו, אמור להקל עלינו בהמון משימות שחוזרות על עצמן, הוא אמור להיות כלי יעיל ביותר שמפנה לנו זמן כדי שלא נצטרך לזכור איך עושים כל פעם מחדש משהו שכבר עשינו שוב ושוב…הוא מפנה לנו זמן, כדי שנוכל להתרכז ברגע ההווה.

אך יש איזה ״באג״ במחשב הזה…הוא לא מפסיק לפטפט שם בפנים, הוא לא מפסיק להדאיג אותנו, והוא לא מפסיק להראות לנו את המינוס שבכל סיטואציה…אלא אם כן היה לכם מזל לגדול בסביבה חיובית שתכנתה לכם את המיינד בצורה חיובית, או שעשיתם את זה במהלך השנים כחלק מתהליך של שינוי פנימי כי פשוט נמאס לכם כבר לסחוב אתכם את הקופסה המפטפטת הזאת שרואה כמעט הכל בצורה שלילית.

אתם מכירים את החבר הזה שאתם נוסעים איתו לחו״ל והמחשבות שלו, אלה שהוא מביע בקול רם הורסות את החוויה?

נסעתי עם חבר כזה פעם לטורקיה והוא הצליח לקלקל לאוטובוס שלם את החוויה : ) נחתנו מהטיסה ועלינו לאוטובוס שמפזר כל אחד למלון שלו…ובדרך ראינו את אנטליה, וזה נראה בהתחלה יפה ואותנטי…לראות כיצד אנשים אחרים חיים, תרבות אחרת…עד שהחבר צעק על כל האוטובוס: ״מה זה הגועל נפש הזה…זה נראה כמו עזה.״ פתאום בבת אחת הוא גרם לכולנו לראות את הרחובות בצורה אחרת…אפילו אני התחלתי לחשוב ״כשחושבים על זה…הוא צודק…באמת מכוער פה…״ וראיתי כיצד עוד אנשים באוטובוס גיחכו בהתחלה ולאחר מכן התחילו גם לראות את זה בצורה שכזאת.

עכשיו בטח אתם חושבים לעצמכם: ״איזה אדם לא מתחשב…למה להרוס לאנשים את החוויה.״ אז תרשו לי לומר לכם שלכולנו יש את החבר הזה בתוך הראש. את המיינד השלילי הזה, את המחשב שלא פועל בצורה נכונה…

למה? כי זה רק מחשב! המיינד הוא מחשב. אין לו מודעות עצמית.

זאת מערכת קלט > עיבוד נתונים > ופלט.

אין שם מודעות בפנים. וכאן נמצא גם הפיתרון…כשאנחנו מבינים שהמיינד לא יכול לשנות את עצמו…כי אין לו מודעות…כי הוא מחשב…לכעוס על המיינד זה כמו לכעוס על המחשב שלכם…זה טיפשי! הוא לא מקשיב לכם…אין שם אף אחד בפנים…אין לו מודעות עצמית, זאת לא יישות, היישות היא אתם, המודעות העצמית היא אך ורק אתם.

אז מה אפשר לעשות במקום לכעוס על המחשב? ללמד אותו מחדש.

זוכרים…קלט > עיבוד נותנים > פלט.

אנחנו יכולים לשנות את הקלט שאנחנו מכניסים אליו, אנחנו יכולים להראות לו גם מה לעשות עם כל קלט…איך להגיב, מה לחשוב על זה, מה לעשות עם המידע…וכשהוא ילמד מחדש, כשהוא יתוכנת מחדש, הפלט שלו יהיה בהתאם.

הוא יתחיל לעודד אתכם מבפנים, להראות לכם את הצד החיובי של החיים, הוא יעזור לכם לראות אפשרויות…הוא מכונת חישוב אולטימטיבית…עזבו את האייפון והמחשב האישי שלכם רגע בצד…יש לכם בפנים מחשב פנימי חסר מודעות שמשפיע על כל פרט בחייכם, הוא משפיע על החופש שלכם!

הוא כבר מתוכנת בצורה מסוימת, והצורה שבה הוא מתוכנת אצלכם, יוצרת את הפלט של חייכם.

שינוי פנימי מתחיל מההבנה של מי אנחנו? מיצירת ההפרדה שאנחנו זה לא המחשבות שלנו, אנחנו זה לא המיינד שלנו, אנחנו זאת המודעות, אנחנו זה הגורם המודע היחיד שקיים שם בפנים…זה מי שאנחנו, כל השאר הם כלי עזר…כלי מחשוב, וכמובן יש גם את הרובוט של הגוף שעוזר לנו לזוז ממקום למקום, לאחוז בחפצים ועוד הרבה פעולות שגוף יכול לעשות…אך גם לגוף אין מודעות עצמית משלו…הוא גם סוג של מחשב, כל מיני מערכות מחשוב חשמליות חכמות שמחוברות למחשב הראשי שיושב לנו במוח דרך רשת העצבים.

אך אנחנו זה לא המחשב של הגוף ולא המחשב של המוח שמכיל את כל התכניות וההוראות המחשבתיות שלנו.

אנחנו זאת המודעות החופשית…כן…הדבר היחיד שחופשי בנו מאז ומתמיד ולתמיד זאת המודעות שלנו, זה מי שאנחנו. החופש היחיד שקיים בנו ועבורנו הוא החופש של המודעות שלנו, של זכירה מתמדת של ״מי אנחנו?״

של ידיעה שאנחנו מודעות שמוקפת במערכות מחשב פנימיות שאין להן מודעות, ולכן אין על מי לכעוס…וגם אם נכעס על הגוף או על המיינד שלנו, זה לא יעזור. תנסו לכעוס על הסמארטפון שלכם או על המחשב שלכם…תכעסו עליו ממש חזק…תגידו לו כמה שהוא חסר ערך, וכמה שהוא מעצבן אתכם…ומה תקבלו? כלום! כלום מהצד שלהם אך הרבה מאוד מהצד שלכם…ברגע שכועסים על חפצים חסרי מודעות, היחיד שסובל הוא בעל המודעות שנוכח בסביבה…והוא אתם! מבינים את האבסורד?

הפתרון היחיד מאז ומעולם נמצא במודעות. אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לתקן, כדי לשפר, המשהו הזה נמצא במודעות שלנו. במקום לכעוס על המחשב, עלינו ללמוד לתכנת אותו מחדש, עלינו ללמד אותו, להסביר לו, להראות לו, לכוון אותו, להכניס לתוכו מידע מועיל, תוכנות מועילות, לעשות בו סדר, לעשות ייעול, מינימליזם של יעילות. וזאת עבודה פשוטה כשאתה עדיין ילד קטן והמחשב עדיין ריק מתכניות…אך כמבוגרים, עלינו למחוק כל מיני תכניות שלא עובדות ולא נחוצות לנו, עלינו להתבונן ב״שולחן העבודה״ שלנו ולראות איזה קיצורי דרך שמנו שם : ) עלינו לסלוח לעצמינו ולאחרים ולהכניס כל מיני חוויות לסל המחזור, ולעשות מחיקה עליהם…עלינו להבין שכל עוד לא נהיה מנהיגים ומתכנתים של המחשב שלנו, המכונה הזאת תמשיך לקלקל לנו את חווית המציאות…במקום להיות מכונה יעילה שעוזרת לנו לייעל את חוויית החיים.

גם אם תשכחו את כל מה שכתבתי במאמר הזה…הדבר היחיד שאני רוצה שתיקחו אתכם זה את התובנה הבאה:

למיינד אין מודעות.

בכל פעם שהמיינד שלכם מוריד אתכם לאיזה מקום נמוך, תגידו לו: ״היי מיינד, אני סולח לך, כי אין לך מודעות. אני בעל המודעות כאן, ואני זה שמנתב את מהלך העניינים.״

השיחה העצמית הזאת, תעיר אתכם מההפנוט הרגעי של המצב הנמוך שהמיינד הכניס אתכם אליו ותחזיר אתכם בחזרה למרכז המודעות שלכם, למקום שממנו ניתן ליצור שינוי בקלות.

אנחנו זאת המודעות היחידה, ולכן אנחנו היחידים שיכולים לתת לעצמינו את החופש שאנחנו רוצים, והחופש הזה מתקיים כאשר המיינד שלנו הופך לכלי יעיל שתומך במודעות שלנו ומרים אותה למעלה, מרים את חוויית ההווה של המודעות שלנו למעלה, במקום להוריד אותה למטה.

ובהזדמנות זאת אני רוצה לבקש סליחה מכל המחשבים שכעסנו עליהם עד כה…הם רק מילאו הוראות, אין להם בכלל מודעות…ואני רוצה להבטיח להם שמעכשיו נשתדל לא לכעוס יותר על הרכב שלנו, על הטוסטר שלנו, על המקרר או מכונת הכביסה, לא על הסמארטפון, לא על מייבש השיער או שואב האבק, אני מבקש סליחה מכל הטלוויזיות שהבעלים שלהן נתנו להם מכה על הראש בתקווה שהתמונה תחזור להיות ברורה…סליחה מכל הרמזורים שלא התחלפו בזמן ועיכבו אותנו בעוד דקה או שתיים…סליחה מכל המחשבים בעולם…ובמיוחד סליחה מהמחשב של הגוף שלפעמים היה עייף או כואב…זה לא אתה זה אנחנו…וסליחה מהמחשב המפטפט של המיינד…אתה בסך הכל מחשב…זה תמיד היינו אנחנו, זה תמיד היה תלוי רק בנו…בעלי המודעות…אז בשם כל בעלי המודעות שקיימים בעולם, לכל המחשבים חסרי המודעות…סליחה.

אנחנו מבינים שהחופש שלנו, מתחיל מאיתנו, ואין חופש אחר מלבד חופש עצמי, מלבד החופש שאנחנו, בעלי המודעות, יכולים לתת לעצמינו…בעזרתכם האדיבה…מחשבים טובים שכמותכם. אוהבים אתכם ומצפים לעבוד אתכם בשיתוף פעולה הרמוני מעכשיו והלאה.

ולכל בעלי המודעות האחרים שקוראים את המאמר הזה…שחררו את עצמכם לחופשי! וסלחו בבקשה למחשבים שלכם.

על החתום: המודעות שבתוך אלכס זיו

נ.ב: תודה לשלושת המחשבים שלי שעזרו לי בכתיבת המאמר…המיינד שלי, הגוף שלי, ומחשב האיי-מק שלי.
אוהב אתכם מחשבים שלי…תודה רבה מהמודעות שמפעילה אתכם.



מוצרים של אלכס זיו