רוב האנשים יודעים כבר מראש בדיוק כיצד היום שלהם יראה,
ובמשך היום הם פשוט עוברים דרך התחנות הצפויות ומסמנים עליהן "וי".
אם זה המצב, אז למה בכלל לטרוח לעבור את היום הזה?
למה לא לקפוץ ישר ליום המחר? למה לעבור בכל יום בתחנות ידועות מראש כמו רובוטים?
ימים שכאלה הם ימי סרק, אלה הם לא ימים אמיתיים,
אלה הם לא חיים אמיתיים.
וכך עובר לו יום צפוי כזה ועוד יום וזה מתווסף לשבוע, חודש, שנה, שנים…
אנשים חיים "ימים משוכפלים".
וזה לא ממש נכון לקרוא לזה חיים…העובדה שנושמים זה לא אומר שבאמת חיים.
החיים מתרחשים בספונטניות.
וספונטניות זה לא אומר להפתיע מישהו פעם ב… ולומר לו: "נוסעים עכשיו לאילת…"
זה נחמד וכיף אך לא לזה הכוונה.
הכוונה בספונטניות היא להתקדם בגישה פתוחה מרגע לרגע,
מבלי להגדיר לעצמנו מראש מה הרגע הבא אמור להכיל.
וזה מביא אותי היישר לנושא השעמום.
מהו שעמום?
הצד החיצוני של השעמום הוא: "כשאין מה לעשות…", כשאין איזו אטרקציה חדשה בסביבה.
הצד הפנימי של השעמום מכיל הזדמנות גדולה עבורנו…
השעמום הוא ההוויה שלנו, שבועטת בנו מבפנים ומנדנדת לנו להיפתח לחיים האמיתיים הספונטניים של הרגע הזה.
יש בחוץ בכל העולם אנרגיה של הוויה תמידית והיא כל הזמן נעה בספונטניות במעין פסטיבל של יצירה, שמחה והנאה.
אותה אנרגיה בדיוק של ההוויה נמצאת בתוכנו, היא המקור שלנו, וזאת בדיוק אותה האנרגיה החוגגת שנמצאת שם בחוץ.
אך בין הייצוג הפנימי שלנו לאנרגיה הזאת לבין אוקיינוס האנרגיה האוניברסלי שבחוץ, יש חוצץ.
החוצץ הזה הוא השכל שלנו, "המיינד" שלנו.
אז מה שקורה זה, שהשכל שלנו חווה את החיים עבור ההוויה שלנו, והתוצאה היא שאנחנו חיים "בכאילו".
אנחנו לא מחוברים ישירות לפסטיבל הזוהר והחי שקיים בכל רגע בחוץ, בגלל החוצץ הזה (השכל).
אני קורא לחוויה של לחיות דרך השכל ולא דרך ההוויה: לחיות דרך קירות זכוכית.
למה?
מפני שהכל נראה אותו דבר…העץ נראה אותו עץ, והפרח נראה אותו פרח גם דרך ההוויה וגם דרך השכל.
אך רק כשאנחנו יוצאים מקירות הזכוכית של השכל ורואים וחווים את העץ והפרח דרך ההוויה, אנחנו מבינים את ההבדל.
אנחנו מבינים שהיינו סגורים בתוך קירות זכוכית ולא היה לנו קשר ממשי עם החיים, לא היה לנו קשר ישיר.
אלא רק "בכאילו", הכל נראה אותו הדבר, אך שום דבר בעצם אינו אותו דבר.
מכיוון שהחלק היחיד שיכול לחוות בנו את החיים הוא החלק של ההוויה, זהו החלק של הים שבתוכנו שמתמזג עם אוקיינוס ההוויה שבחוץ.
כדי להמחיש את זה עוד יותר…
דמיינו שיש חדר ובו מי-ים, ולחדר יש קירות זכוכית שמפרידים בין מי הים שבחדר לבין הים עצמו.
על פניו בגלל שזאת זכוכית שקופה, נראה שיש חיבור, אך במציאות הקשר בין מי הים שבפנים לבין הים עצמו מנותק.
זה קשר "בכאילו" ולא קשר של מגע ישיר, או יותר נכון של התמזגות.
זה בדיוק מה שקורה לנו.
החלק של הים בתוכנו היא ההוויה האישית שלנו, קירות הזכוכית הם השכל, והים הם החיים עצמם, אוקיינוס
ההוויה שמכיל את העולם שלנו.
השעמום היא נקודת שובר השוויון בין השכל (המיינד) להוויה שלנו.
עבור ההוויה שעמום היא נקודת ההזדמנות שבה אנחנו יכולים להתעורר ולהתחבר מחדש לחיים,
עבור השכל זאת הנקודה שבה הוא מרגיש שהוא יכול לאבד את השליטה שלו עלינו,
ולכן הוא חייב לעשות משהו כדי שלא נשאר משועממים מספיק זמן.
למה לא נוח לאנשים כשמשעמם להם?
מה הבעיה עם השעמום? למה חייבים לחפש מיד משהו לעשות שיסיח את דעתנו מהשעמום?
הסיבה היא ש "הרובוט", המוח הרובוטי שלנו (השכל, המיינד) לא אוהב ספונטניות, הוא אוהב שליטה ודברים
מוגדרים מראש.
ומצד שני, ההוויה שלנו, הנשמה שלנו חיה בספונטניות, זהו המקום הטבעי שלה, זהו הבית שלה.
והמקום שבו אנחנו באמת חיים ומרגישים חיים הוא רק דרך ההוויה שלנו.
החיים דרך המיינד הרובוטי, הם חיים "על הנייר", חיים מפלסטיק, הם רק העתק של חיים אמיתיים.
אין להם שום קשר ממשי לחיים אמיתיים, לתחושה האדירה של לחוות את הרגע כפי שהוא ולהתעורר אל החיים
האמיתיים שנמצאים כאן ועכשיו.
השעמום הוא האות של המיינד לפעול!
כדי שהשכל ימשיך לשלוט בנו, הוא חייב להרדים אותנו, מכיוון שכשאנחנו מתעוררים למציאות כפי שהיא, השכל
נעלם לצללים, הוא חוזר לישון במקומו הנכון, בארגז הכלים המנטלי שלנו.
השכל הוא מכונת חישוב שמכילה המון מידע מהעבר שכבר נגמר וספקולציות לגבי עתיד היפותטי.
אין כל קשר בין השכל למציאות החיה שמתרחשת מרגע לרגע, המציאות שרובנו מפספסים רוב הזמן בזמן
שאנחנו עסוקים בכל מיני הסחות דעת פנימיות של השכל שלנו.
אז ברגע שהשכל (המיינד) מרגיש מאוים, ברגע שהוא מרגיש שאנחנו עלולים להתחבר לחיים האמיתיים
שמתרחשים עכשיו ולהיכנס לאזור הספונטניות הלא צפויה, הוא מפעיל עלינו את "טריק השעמום" הוותיק שלו.
מה קורה כשאנחנו משועממים?
לא נעים לנו בכלל…
אנחנו נכנסים למצב רוח שלילי, לחוסר סבלנות, לכעס ועצבים, לדכדוך וכו' ואנחנו רק רוצים לצאת מהמצב הזה וכמה שיותר מהר.
איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה מהר?
מחפשים לנו הסחת דעת זמינה ומעניינת שתעסיק את המוח שלנו ותשכיח מאתנו את הרגע הזה.
אם זה עיתון, רדיו, טלוויזיה, ספר, אינטרנט, להתקשר לחבר, לשחק בסלולרי או במחשב, לצאת
לאנשהו…להעסיק את עצמנו במשהו,
העיקר להפסיק להשתעמם וכמה שיותר מהר…
אך מה שלא ספרו לנו הוא שהשעמום היא דלת.
דלת ליצירתיות, לספונטניות, להנאה ענקית מהחיים,
השעמום היא דלת לחיים האמיתיים עצמם ולא לתחליפים אלקטרוניים או מחשבתיים למיניהם.
כיצד הופכים שעמום להזדמנות?
משתעממים עוד טיפה…עוד קצת.
מחבקים את השעמום ומתרפקים עליו עד שהקסם מתחיל לקרות…
הקסם של החיים מתחיל לקרות לאחר שמיינד שלנו קלט ש "טריק השעמום" לא הצליח לו הפעם והוא נכנע ומתפוגג חזרה לתוך האשליה שממנה הוא בא והוא מפנה מקום לשמש, הוא מפנה את מקומו להוויה שלנו לצאת החוצה ולשחק בשמש, ליהנות מהשמיים הכחולים והאוויר הפתוח והפאר וההדר שנמצאים בנוכחות של הרגע הזה.
השעמום מוליד מתוכו החוצה את ההוויה שלנו, אנחנו מתחברים להווה ונכנסים לעולם קסום שהיה שם כל הזמן אך משום מה לא חווינו אותו כפי שאנחנו חווים אותו עכשיו, כי חווינו אותו עד עכשיו דרך קירות הזכוכית של המוח.
על פניו, זה נראה כאילו אנחנו נמצאים באותו המקום, הנוף נראה אותו הדבר, אך אנחנו בעצם חווים עולם אחר לגמרי.
עולם של נפלאות, עולם של הוויה, העולם שמחוץ לקירות הזכוכית של המוח.
משהו אחר הפעם חווה את המציאות וזה לא המוח שלנו, אלא משהו גבוה ונעלה יותר, משהו חי, משהו אמיתי,
וזאת היא ההוויה שלנו.
ומכאן כל דבר קטן יש לו משמעות, יש שמחה, יש שיר, יש ריקוד, יש קצב לרגע הזה וצריך להפוך לרקדן כדי להרגיש את הקצב הזה. אי אפשר להיות צופה מהצד ולחוות את חווית הריקוד הזאת.
היצירתיות שלנו יוצאת החוצה וכל דבר שאנחנו עושים הופך לסוג של יצירה.
היום לפתע מתארך, כאילו שמישהו עיקם את הזמן ולפתע יש זמן בשפע, יש זמן להכל, יש אפילו תחושה של חוסר
זמן, כאילו שהזמן לא קיים ונכנסנו לתוך מימד של נצח מתמשך.
כן, זהו העולם שמחוץ לקירות הזכוכית של המוח.
המוח הוא כלי מצוין לחישובים ולחשיבה, אך הוא כלי עלוב ביותר לחוות דרכו את החיים.
ההוויה שלנו היא החיבור שלנו לחיים האמיתיים, המוח (המיינד, השכל) הוא רק כלי שצריך להשתמש בו ולחזיר
אותו בגמר השימוש למקום.
הבעיה היא שהכלי הזה הפך לדומיננטי יותר מידי בחיינו, הוא פשוט השתלט, מכיוון שנתנו לו יותר מידי במה.
שכחנו להחזיר אותו למקום לאחר השימוש, שכחנו שהחיים האמיתיים שייכים להוויה ולא לחשיבה.
והשעמום היא בדיוק נקודת שובר השוויון.
כאן היא הנקודה שבה יש לנו הזדמנות להחזיר את המחשבון למקום ולהתחיל לחיות ולחוות את הקסם החי של החיים, או להמשיך להסיח את הדעת, להתרחק מההוויה ולחיות בכאילו כשהחיים עוברים לידנו במהירות.
השעמום הוא הזדמנות!
תחבקו את רגעי השעמום, תנו לעצמכם להשתעמם ושתפו פעולה עם השעמום כדי שהמוח יבין שהטריק שלו לא עובד יותר.
הוא יכול לצאת להפסקה עכשיו בזמן שאתם טועמים את החיים.
אפשר להחזיר את המחשבון למקום ולצאת החוצה מעבר לקירות הזכוכית כדי לחוות את העולם האמיתי והקסום של הרגע הזה.
לא צריך לעשות הרבה…פשוט להשתעמם עוד קצת ולא לחפש הסחות דעת.
שימו לב: בפעם הבאה שתרגישו משועממים, זה ירגיש כמובן לא נוח ולא נעים, ואתם תזכרו במסר של המאמר הזה, אך ברגעים הראשונים כשאתם בתוך השעמום, השכל יגיד לכם שהמאמר הזה הוא שטויות…שימו לב! זהו עוד טריק כדי שתמצאו הסחת דעת, אטרקציה מחשבתית ולא תתמזגו עם רגע ההווה מתוך ההוויה שלכם.
אל תיכנעו לטריק הערמומי הזה…פשוט הירגעו והעמיקו לתוך השעמום…החליטו שאתם ממשיכים להיות
משועממים מתוך בחירה…המשיכו להיות פאסיביים בתוך השעמום, אל תמהרו לאף מקום, הרגעו…
עוד טיפה שעמום והשינוי מתרחש מעצמו…והוא מתרחש ברגע שהשכל נכנע, כשהוא מרפה מאחיזתו וההוויה
צועדת צעד קדימה לקדמת הבמה.
השעמום היא דלת לפסטיבל ההנאה הספונטני שמתרחש ביקום מרגע לרגע ושאליו
אפשר להצטרף רק דרך ההוויה, ואף פעם לא דרך השכל.
השעמום הוא מה שמרגישים רגע לפני שהוויה שלנו מעוררת אותנו לחיים האמיתיים.
אל תתפשרו על פחות…
תשתעממו לכם! והיכנסו דרך הדלת הזאת לנפלאות העולם האמיתי של הרגע הזה.
אלכס זיו
תפריט נושאים לבחירה:
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.
מוצר אונליין, רוכשים והוא זמין באזור האישי שלך.